מאמר תמוז – מי שמאמין לא מפחד!

האם מידת הפחד בנפש טובה או רעה? מחד הפחד כובל ומשתק, מאידך הוא גורם לריגושים גדולים. אם נחליף את סדר האותיות פ.ח.ד נקבל ד.ח.ף זאת אומרת הסטגנציה (תקיעות) שהפחד גורם יכול להפוך לזרימה ועשייה! פחד או יראה בשמו הקבלי הוא אחד הכוחות העיקריים בנפש (רגש הפחד הוא קליפת ספירת הנצח וממוקם באיבר הכליה הימנית בנפש הבהמית).
בחסידות יש מושג של "יראה עילאה" (יראה עליונה) יראת שמיים, ויש "יראה תתאה" (יראה תחתונה ונפולה) בעיקר התפעלות מהעולם הזה.

יונה הנביא אומר על עצמו "עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא" – התואר הרווח של היהודי המאמין – ירא שמים. בקבלה יש לנו גם את צד האהבה, "ואהבת את ה' אלהיך", והכתוב ממשיך "בכל לבבכם" – לבבות לשון רבים. אם כך ישנם 2 צדדים בלב אהבת ה' ויראת ה'. בעל התניא אומר שביראה יש משהו יותר בסיסי וראשוני, זוהי "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה" – "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'".

אז נסביר, מזה יראה תתאה? ולמה זה רע לפחד? מותר לפחד מעונש, יראת העונש. חז"ל מסבירים שזו מדרגה פחותה, כמו ילד קטן שעשה מעשה קונדס ומפחד להיענש. לפעמים גם אנו הגדולים נופלים לדרגה של ילדים קטנים ברגעים של "קטנוּת מוחין", ואנחנו יודעים בתוכנו שבסוף העונש יגיע, יש דין ויש דיין, רק לא יודעים איך הוא יבוא ומתי הוא יגיע ולכן אנשים חיים עם רגש של פ.ח.ד.
הסבר נוסף על יראה תתאה, חז"ל מסבירים שזה כמו לקיים מצוות אך "שלא לשמה" – כמו גוף בלא נשמה. להיות על אוטומט, גם זה משהו.. אבל בהחלט לא התכלית.

היראה העילאה היא יראת החטא. כמו "ועדת ביקורת" פנימית של האדם. האם המעשה שלפני הוא נכון, או אולי יש בו החטאה של המטרה. למעשה יראת החטא בוחנת כל ד.ח.ף ובודקת האם הוא טוב או שמא יש בו פזיזות, אימפולסיביות, ילדותיות.. אז לאחר התבוננות (ולפני המעשה) אני יכול להכניס קצת פחד מתוקן – "פחד יצחק".
השבט של חודש תמוז הוא ראובן וזו בדיוק נקודת התורפה שלו. על ראובן כתוב "פַּחַז כַּמַּיִם", פזיזות שבגללה איבד את הבכורה! התיקון הוא בהתבוננות ביראת החטא, שהייתה מצילה את ראובן מהמעשה שלו, לעצור בגבורה ברגע הנכון, היראה היא הפנימיות של מדת הגבורה, (יראה = 216 = גבורה).

כשמתבוננים כל החטאים הגדולים בתנ"ך נובעים מפזיזות כלשהי…
חטא אדם וחוה, אם היו ממתינים עד שבת, היו רשאים לאכול מפרי עץ הדעת, אך הם לא התאפקו.
חטא העגל, התחיל בכך שלא הייתה סבלנות להמתין עוד קצת למשה רבינו.
חטא המרגלים, בתקופת תמוז – בני ישראל נחפזו להסיק מסקנות מדברי המרגלים.
חטא ההכאה בסלע, של משה רבנו.
חטא דוד עם בת-שבע, אם דוד היה ממתין בסבלנות הוא היה מקבל את בת-שבע בדרך הנכונה, כי היא הייתה ראויה לו מן השמים. ויש עוד ועוד דוגמאות של פזיזות ופעולות רבות מתוף דחף בהמי.

שימו לב שהתגובה הראשונית של הנפש מדברים חדשים ולא מוכרים היא יראה-רתיעה-חשש. אם כן, זהו הבְּכוֹר שבתוכנו – כמו ראובן הבכור – והבעל שם טוב הקדוש לימד אותנו שאת הבכור והבִּכּוּרִים נותנים לה'. מה הכוונה? צריך להעלות את היראה במדרגה עד לשורשה. כלומר, כשפוגשים במשהו מפחיד יש לחשוב שהמקור לעוצמה שבו הוא רק מה', וממילא אין מה לפחד ממנו, אלא רק מה' – ולא לחזור על הטעות של המרגלים שפחדו מהענקים… כך אנחנו מחזירים את היראה לשורש הטוב שלה, נותנים את הבכור לה'.

לסיום, היראה קשורה לחוש הראיה (החוש של חודש תמוז ע"פ ספר היצירה), כמו שראובן נקרא על שם הראיה "כי ראה ה' בעניי" ו"ראו-בן". ראיה היא תכונת החכמה, מפגש ישיר עם הדבר הראשוני, והרי "ראשית חכמה יראת ה'". אז מי שמאמין לא מפחד ומי שמפחד לא מאמין!